Job 7
1 Is there not a warfare to a mortal, upon earth? And, as the days of a hireling, are not his days?
| הלא-צבא לאנוש על- (עלי-) ארץ וכימי שכיר ימיו |
2 As, a bondman, panteth for the shadow, and as, a hireling, longeth for his wage,
| כעבד ישאף-צל וכשכיר יקוה פעלו |
3 So, have I been made to inherit months of calamity, and, nights of weariness, have been appointed me.
| כן הנחלתי לי ירחי-שוא ולילות עמל מנו-לי |
4 As soon as I lie down, I say, When shall I arise? yet he lengtheneth out the evening, and I am wearied with tossings until the breeze of twilight.
| אם-שכבתי-- ואמרתי מתי אקום ומדד-ערב ושבעתי נדדים עדי-נשף |
5 My flesh is clothed with worms and a coating of dust, My skin, hath hardened, and then run afresh:
| לבש בשרי רמה וגיש (וגוש) עפר עורי רגע וימאס |
6 My days, are swifter than a weaver’s shuttle, and they are spent, without hope.
| ימי קלו מני-ארג ויכלו באפס תקוה |
7 Remember thou, that, a wind, is my life, not again shall mine eye see blessing:
| זכר כי-רוח חיי לא-תשוב עיני לראות טוב |
8 Nor shall see me—the eye that used to behold me, Thine eyes, are upon me, and I am not.
| לא-תשורני עין ראי עיניך בי ואינני |
| כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה (Sheol h7585) |
10 He shall not return again to his house, and his own place shall be acquainted with him no more.
| לא-ישוב עוד לביתו ולא-יכירנו עוד מקמו |
11 I also, cannot restrain my mouth, —I must speak, in the anguish of my spirit, I must find utterance, in the bitterness of my soul.
| גם-אני לא אחשך-פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי |
12 Am, I, a sea, or a sea-monster, —That thou shouldst set over me a watch?
| הים-אני אם-תנין כי-תשים עלי משמר |
13 When I say, My bed shall comfort me, my couch shall help to carry my complaint,
| כי-אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי |
14 Then thou scarest me with dreams, and, by visions, dost thou terrify me:
| וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני |
15 So that my soul chooseth strangling, Death, rather than [these] my bones!
| ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי |
16 I am wasted away, Not, to times age-abiding, can I live, Let me alone, for, a breath, are my days.
| מאסתי לא-לעלם אחיה חדל ממני כי-הבל ימי |
17 What is a mortal, that thou shouldst nurture him? Or that thou shouldst fix upon him thy mind?
| מה-אנוש כי תגדלנו וכי-תשית אליו לבך |
18 That thou shouldst inspect him morning by morning, moment by moment, shouldst test him?
| ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו |
19 How long wilt thou not look away from me? Wilt thou not let me alone, till I can swallow my spittle?
| כמה לא-תשעה ממני לא-תרפני עד-בלעי רקי |
20 I have sinned, What can I do for thee, thou watcher of men? Wherefore hast thou set me as thine object of attack, or have I become, unto thee, a burden?
| חטאתי מה אפעל לך-- נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא |
21 And why wilt thou not remove my transgression, and take away mine iniquity? For, now, in the dust, should I lie down, and thou shouldst seek me diligently, and I should not be.
| ומה לא-תשא פשעי-- ותעביר את-עוני כי-עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני |
